בגבעה הצרפתית בירושלים גדלים עצים שהרוח עיצבה. הם לא נשברו. הם גדלו בתוך כוח שפעל עליהם לאורך זמן, עד שקיבלו צורה שהיא גם תוצאה של לחץ וגם יופי שאי אפשר לייצר אחרת.

הצורה שלהם היא רישום של מה שעבר דרכם.

גדלתי בשכונה הזאת, שכונת תפר שהוקמה בשנות השבעים. הכרתי את העצים האלה עוד לפני שהבנתי למה אני מזהה בהם משהו.

זה גם האופן שבו טראומה פועלת: לא דרך שבר מיידי אלא דרך עיכוב, מבט שמתעקש לקרוא את המציאות כרגילה גם כשהיא כבר מזמן לא.